מנהג מפורסם היום המכונה “טועמיהו” הוא לטעום את תבשילי השבת בערב שבת לפני כניסתה. כך פסק “מגן אברהם”: “מצוה לטעום התבשילין וצריך לטעום מכל תבשיל בערב שבת” (אורח חיים רנ:א) ואחריו “משנה ברורה”. אולם, הסיבה לטעימת התבשיל לא ניתנה על ידי הפוסקים הללו. הסבר עממי למנהג הזה הוא שייכנס אדם לשבת עם טעם של שבת. ונוהגים להקפיד לטעום את התבשיל כאחת מהכנות השבת.
מנהג זה נובע ממנהג ארץ ישראל הקדום ואין לו זכר כלל בתלמוד הבבלי. המופע הראשון שלו הוא במחזור ויטרי (#192 דף 471) המביא ברייתא: “כל הטועם תבשילו בערב שבת מאריכין לו ימיו ושנותיו”. הוא מזהה הלכה זאת בכתוב בתפילת מוסף של שבת: “טועמיה חיים זכו”, דהיינו טועם טעם של שבת.
איך מאריכה טעימת תבשילי שבת בערב שבת את החיים? מחזור ויטרי מסביר בשם (התלמוד) הירושלמי : “שלא יכעוס על בני ביתו מפני הקדחת תבשילו”. כלמור, שאם יבטח אדם לפני שבת שתבשילו לא התקלקל, הוא יימנע מלהתרגז על בני ביתו. המניע למצוות החכמים לטעום את תבשילי השבת הוא הבריאות של האדם והכירו חכמינו שהרוגז מקצר את החיים.
יש לטעימת תבשילי שבת גם השלכות בשלום הבית. מחזור ויטרי גם דורש את הכתוב: “וידעת כי שלום אהלך” (איוב ה:כד): “ומוקמינן ליה בשבת (בבלי שבת לד.) בהדלקת הנר וכל שכן שצריך להזהר פן יקדיח התבשיל”. המחזור ויטרי משווה את הדלקת נר שבת שהיא לשלום בית להקדחת תבשילי שבת. ונראה שמנהג טעימת תבשילי השבת הוא מנהג ארץ ישראל קדום כמו הדלקת נר של שבת.
גירסה אחרת של מימרא זאת מביא ר’ משה פרמשלא (מטה משה, 805:4) גם בשם (התלמוד) הירושלמי: “מצוה לטעום קודם השבת טעם תבשילי שבת לכבודה” אולי כדרך שהסביר האריז”ל: (בשער הכוונות בענין ערב שבת) “ודבר זה מראה שמקבל האורח בסבר פנים יפות”. כלומר, טעימת תבשילי שבת והביטוח שהתבשילים טעימים משקפים את נכבדות שבת האורחת.
יש נפקא מינה בין שתי הגרסות הללו. לפי מחזור ויטרי מצוות הטעימה מוטלת בעיקר על בעל הבית (“שלא יכעוס”) שצריך התבשיל להיות טעים לו ולהשביע את רצונו. זו עצה מעשית והיא משקפת את המציאות של הזמן ההוא שהגברים ציפו לסעודה טעימה בסוף שבוע של עבודה קשה. לעומת זאת, נראה שלפי גירסת ר’ משה פרמשלא מצוות הטעימה מוטלת על הבית ובמיוחד על המבשלים ולאו דווקא הגברים.
כמו שהזכרנו לעיל, אין המימרא הזאת נמצאת בתלמוד הירושלמי שלפנינו ואפשר שהייחס ל”ספר הירושלמי” שגם בו כלולים מקורות ארץ ישראליים. מצד אחר, הצליל המקורי של הברייתא הזאת מעלה את האפשרות שהיא מקורית בתלמוד הירושלמי ושמא נפלה מהנוסחאות ששרדו לפנינו (ר’ הייגער, אוצר הברייתות, חלק ב, דף 872 המביא את הברייתא הזאת כשייכת לתלמוד הירושלמי).