קריאת שמע מבטאת את אמונת היהודי בייחוד ה’ וקובעת את השקפתו של היהודי על בוראו. קריאת שמע דורשת לא רק לב נכון וכוונה כנה אלא גם קפדנות בקריאה והגיית אותיותיה. על הזכות הגדולה בקריאה הקפדנית של שמע אומר רבי חמא ברבי חנינא בתלמוד הבבלי: “כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם”. (ברכות טו.)
דוגמה לקפדנות בקריאת שמע המוכרת לכל עמנו היא התזת הזי”ן ב”למען תזכרו”. המנהג הנפוץ והידוע הזה מקורו במנהג ארץ ישראל העתיק. והוא מובא רק בתלמוד הירושלמי: ר’ לוי ר’ אבידמא דחיפה בשם ר’ לוי בר סיסי – צריך להתיז “למען תזכרו” (ירושלמי ברכות ב:ד טז:ב)
המנהג הזה, למרות שאין לו זכר בתלמוד הבבלי, נקבע כבר להלכה במקורות גאוני וראשוני בבל המוקדמים ובראשם בעל הלכות גדולות (על אתר), רב עמרם גאון בסדרו (על אתר) ור’ יצחק אלפסי (ברכות טו:) המביאים אותו כהלכה פסוקה.
מה היתה הכוונה בהתזת הזי”ן? איזו קריאה כוּונה להימנע? התלמוד הירושלמי אינו מגלה לנו דבר בעניין זה. ואולם, מקורות מוקדמים אחדים, במיוחד אלה המיוחסים לבית מדרשו של רש”י המשמרים עקרונות של תורת ארץ ישראל אכן מגלים לנו דבר.
בסידור רש”י (דף 81) נכתב: “וצריך להתיז זי”ן של ‘למען תזכרו’ שלא יהא נשמע ‘תשכרו’ משמע על מנת לקבל פרס.”
וביתר בירור בספר הפרדס לרש”י (#36): “זי”ן של ‘למען תזכרו’ צריך להתיז בכח שתהא נשמע אות זה ואם יקראנו בשפה רפה משמע קריאתה ס’ ונראה כאילו אומר ‘למען תשכרו’ ותנן: ‘אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב לקבל פרס’ (פרקי אבות)
היוצא מהדברים הללו הוא שהתזת האות ז”ין היתה מניעת הקריאה ‘למען תשכרו’ שמשמעה “שכר” ו”פרס”, שעם ישראל יקיימו את מצוות ה’ בתקווה לקבל עליהן פרס. כל כך מנוגדת לעקרונות היהדות הרצויים היתה ההשקפה הזאת שאסור היה לא רק לחושבה אלא אפילו לאומרה.
אחדים מהמפרשים ובעלי ההלכה היותר מאוחרים, כגון הטור (א”ח קב) נתנו הסברים להתזת הזי”ן בשם התלמוד הירושלמי. אבל כמו שכבר הזכרנו אין להם שום זכר בתלמוד הירושלמי שלפנינו, ויש דברים בגו!
מסתבר שאין היחוס דווקא לתלמוד הירושלמי שלנו אלא למקור ארץ ישראלי אחר המכונה “ספר ירושלמי” המשלב מקורות ארץ ישראליים שונים. מעניין שגם התוספות מייחסים את ההסבר לרבי יצחק אלפסי (ברכות טו:) למרות שאינו נזכר כלל בנוסחאות הלכותיו שלפנינו. ואפשר שהיתה הוספה לפניהם.
גם הרמב”ם (אהבה, קריאת שמע, ב:יב) מביא להלכה את התזת הזי”ן בהלכות קריאת שמע: “וצריך לבאר זי”ן של ‘וזכרתם'”. חשיבות מיוחדת יש בניסוח המדויק של דבריו המשתמש במילה “לבאר” כדי לברר את משמעות המילה “להתיז” הבאה בתלמוד הירושלמי ובבית מדרשו של רש”י ההולך בעקבותיו. בהשוואה לכך, בדבריו לגבי הדגשת ה’ד’ של ‘אחד’ משתמש הרמב”ם במילה “להאריך”. ונראה שהבין את המילה “להתיז” במובן של “לבטא בדיוק” בהבחנה מ”להאריך”.
ההלכה הזאת מובאת בשולחן ערוך (קב, א)